כיפת פנים של כנסיית והרמאשן

כיפת פנים של כנסיית והרמאשן


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.


כיפת הסלע

העורכים שלנו יבדקו את מה שהגשת ויחליטו אם לשנות את המאמר.

כיפת הסלע, ערבית קובבט אלחחרא, מקדש בירושלים שנבנה על ידי הח'ליף האומאי ʿAbd al-Malik ibn Marwān בסוף המאה השביעית לספירה. זוהי האנדרטה האסלאמית הוותיקה ביותר הקיימת. הסלע שעליו נבנה המקדש קדוש הן למוסלמים והן ליהודים. למרות שהוא אינו מסגד, הוא מהווה את האנדרטה המוסלמית הגדולה הראשונה לפולחן ציבורי.

הנביא מוחמד, מייסד האסלאם, סבור כי באופן מסורתי הוא עלה לשמים מהאתר. במסורת היהודית כאן נאמר כי אברהם, אביו והפטריארך הראשון של העם העברי, התכונן להקריב את בנו יצחק. הן הכיפה והן מסגד אל-אקצא ממוקמים בהר הבית, מקום מקדש שלמה וממשיכי דרכו, אזור המוכר למוסלמים אל-צרעם א-שריף. המבנה והקישוט של הכיפה מושרשים במסורת האדריכלות הביזנטית, אך בנייתה במאה השביעית מייצגת שלב מוקדם בהופעתו של סגנון ויזואלי אסלאמי מובהק.

כתובת בכיפת הסלע קובעת את מועד סיומה כ- 691–692 - כ -55 שנים לאחר שכבשו הצבאות המוסלמים את ירושלים, אז עיר נוצרית בעיקר, מהאימפריה הביזנטית. המבנה, הממוקם בסמוך למרכז פלטפורמה מורמת רחבה, כולל בסיס מתומן ומעליו כיפה מרכזית מעץ מוזהב. הרכב כיפת הסלע מתייחס אליה למעמד של מבנים דתיים ביזנטיים המכונים מרטיריה- מקדשים מעגליים או מצולעים בדרך כלל שהוקמו לציון קברי קדושים או להנצחת אירועים בעלי משמעות דתית מיוחדת. קוטרה של הכיפה, שגובהה כ -20 מטר, והוא מותקן על תוף מוגבה, מתנשא מעל מעגל של 16 עמודים ועמודים. מסביב למעגל זה ארקייד מתומן הכולל 24 מזחים ועמודים. מתחת לכיפה חלק מהסלע הקדוש נחשף ומוגן על ידי מעקה. גרם מדרגות מוביל למערה טבעית מתחת לפני השטח של הסלע. הקירות החיצוניים יוצרים גם מתומן, כאשר כל אחד משמונת הצדדים הוא ברוחב של כ -18 מטר וגובהו כ -11 מטרים. הן הכיפה והן הקירות החיצוניים מכילים חלונות רבים.

החלק הפנימי והחיצוני של המבנה מעוטר בשיש, פסיפסים ולוחות מתכת. למרות שהפסיפסים דומים בטכניקות לאלה המצויים במבני ציבור וביזנציות ציבוריות, הפסיפסים של הכיפה אינם כוללים כל ייצוג של צורות אדם או בעלי חיים, ובמקום זאת כוללים כתב ערבי ודפוסי צמחים המשולבים בתמונות של פריטים כגון תכשיטים וכתרים. כתובות דתיות בערבית מתרוצצות סביב ארקייד המתומן.

הפונקציה המקורית והמשמעות של כיפת הסלע אינם בטוחים. הבניין אינו מסגד ואינו משתלב בקלות בקטגוריות אחרות של מבנים דתיים מוסלמיים. לאחר הופעת השושלת העבאסית במאה השמינית, כמה היסטוריונים מוסלמים החלו לדווח כי עבד אל-מאליק בנה את כיפת הסלע כתחליף לקאבה בניסיון להעביר את אתר החאג 'המוסלמי ממכה, אז בשליטת המורדים בראשות אבן אלזובייר, לירושלים. חוקרים מודרניים הטילו ספק בפרשנות זו, תוך התייחסות להטיה האנטי-אומייתית החזקה של ההיסטוריוגרפיה העבאסית, כמו גם עדויות לכך שמכה נותרה יעד החאג 'לאורך מרד אבן אל-זובייר.

נוצרים ומוסלמים בימי הביניים האמינו שכיפת הסלע היא בית המקדש של שלמה (טמפלום דומיני). האבירים הטמפלרים היו רבעים שם לאחר כיבוש ירושלים על ידי צבא צלבני בשנת 1099, וכנסיות הטמפלריות באירופה חיקו את עיצובו. הכיפה שימשה ככנסייה עד שצבא מוסלמי כבש את ירושלים בשנת 1187.

בעידן המודרני המטרה המקורית של כיפת הסלע נותרה מקור לוויכוח. מקובל לחשוב שהכיפה מנציחה את המיראג ', עלייתו של הנביא מוחמד לשמיים. עם זאת, נראה כי בניית הכיפה קודמת להופעתן של מסורות המזהות את ירושלים כמקום המיראג ', ואף אחד מכתובות הבניין אינו מתייחס לפרק.

כמה חוקרים טענו כי עבד אל-מאליק בנה את הכיפה כדי להכריז על הופעת האסלאם כאמונה חדשה עליונה הקשורה למסורת המקראית אך נבדלת מהדתות של העם הנכבש, במיוחד הנצרות. קנה המידה הגדול והעיטור המפואר אולי נועדו להתחרות במבנים הקדושים הנוצריים של ירושלים, במיוחד בכנסיית הקבר המכוסה. על פי תפיסה זו, המסר של עליונות האיסלאם הועבר גם על ידי הכתובות הערביות של הכיפה, המציגות מבחר קטעים וקראפראנים המתארים את השקפתו של האסלאם בישוע - כלומר, מגנים את הדוקטרינות הנוצריות של השילוש ואת האלוהות של ישו, תוך הדגשת אחדות אלוהים ואישור מעמדו של ישו כנביא.

חוקרים אחרים הציגו מניע אסכאטולוגי לבנאי הכיפה, וטענו כי מיקום הכיפה, האדריכלות והמוטיבים הדקורטיביים תואמים דימויים הקשורים לאמונות איסלאמיות וביזנטיות לגבי יום הדין ושמים.

מאז בניית כיפת הסלע שונה מספר פעמים. שחזור אחד משמעותי, שהוזמן על ידי הסולטאן העות'מאני סוליימן הראשון במאה ה -16, החליף את הפסיפסים החיצוניים באריחי קרמיקה צבעוניים. במאה ה -20 תוקנו או הוחלפו קישוטי פנים וחוץ פגומים ביוזמת המלוכה ההאשמית, והכיפה קיבלה כיסוי זהב חדש.

עורכי האנציקלופדיה בריטניקה מאמר זה שופץ לאחרונה ומעודכן על ידי אדם זיידאן, עורך עורך.


הכיפה (קברו של נפוליאון)

ההיסטוריה של Dôme des Invalides קשורה קשר הדוק לזה של צרפת: זו הייתה הכנסייה שבה התקיימה המסה המלכותית בתקופת שלטונו של לואי ה -14, ואז שכנה את קבר נפוליאון הראשון במאה ה -19, וסיפקה מקלט לטייסים של בעלות הברית. במלחמת העולם השנייה. למד על מטרות רבות של המקום הזה לאורך מאות שנים.

תחת סמכותו של לואי ה -14, האדריכל ז'ול הרדואן-מנסרט בנה את הקפלה המלכותית של האינוולידס משנת 1677 ואילך. הכיפה הייתה הבניין הגבוה ביותר של פריז עד שהוקם מגדל אייפל. העיטורים המוזהבים הרבים מזכירים לנו את סאן קינגם שהוציא צו שהורה להקים את מלון דה אינוולידס עבור ותיקי צבאו.

במהלך המהפכה, הכיפה הפכה למקדש האל מאדים. בשנת 1800 החליט נפוליאון הראשון להציב שם את קבר טורנה והפך את הבניין לאולם פנתיאון התהילה הצבאית.

בשנת 1840, נפוליאון נקבר באי סנט הלנה מאז 1821, והמלך לואי-פיליפ החליט להעביר את שרידיו ל Les Invalides בפריז. על מנת להתאים ל- קבר קיסרי בתוך הכיפה ביצע האדריכל ויסקונטי עבודות חפירה גדולות. גופתו של הקיסר נפוליאון הראשון הובאה לבסוף למנוחות שם ב -2 באפריל 1861.

במהלך מלחמת העולם השנייה, האתר הפך לצריפים על ידי הכוח הכובש, אך משפחת מורין, שהתגוררה במקום, הגנה שם בחשאי על טייסי בעלות הברית במשך שלוש שנים.

הכיפה מכילה גם את המאוזוליאום של ואובן, את קבריו של נפוליאון השני (הידוע גם בשם "הנשר"), ג'וזף וג'רום בונפרטה, הגנרלים ברטרנד ודורוק, והמרשלים פוך וליאוטיי.


9 מהכנסיות היפות בישראל

ישראל מלאה בכנסיות. אחרי הכל, ארץ הקודש הזו היא המקום בו התרחש כל מה שקראתם עליו בתנ"ך.

בטח, אתה חייב לבדוק את המפורסמת מכולן: כנסיית מריה מגדלנה וכיפת כף הקודש בירושלים, וכנסיית המולד בבית לחם, למשל.

בדיוק כמו היסטורית משמעותית ויפהפייה עוצרת נשימה, הכנסיות והמנזרים ברשימה זו מכילים סיפור היסטורי רב, כולל חורבות עתיקות, קברי קדושים ושליחים מפורסמים ויצירות אמנות מימי הביניים שקשה להאמין שנשארו עד היום.

חלקם נמצאים במקומות אגדות עם כמה מהנופים הטובים ביותר בישראל, מלב המדבר ועד פסגות הר המשקיפות על ים ישראל. אחרים מצדיקים להפשיט את בגד הים שלך לטבילה רוחנית מהירה. המשך לקרוא ותגלה בדיוק למה אנו מתכוונים בנושא זה!

במאה הרביעית לספירה, נזירים ביזנטיים נסוגו למדבר יהודה כדי לחיות חיים פשוטים ומרוחקים יותר.

במהלך אותה תקופה נבנו יותר מ -60 מנזרים בנוף מדבר יהודה. בעוד שרבים נהרסו על ידי פולשים ורעידת אדמה גדולה מהמאה ה -19, קומץ נשאר פעיל כיום.

אחת הדוגמאות היפות ביותר היא אולי מנזר סנט ג'ורג ', מנזר יווני אורתודוקסי שנבנה בצורה חלקה בצידו של קניון ההרים הסלעי בוואדי קלט, מקום טיול פופולרי.

עם היסטוריה מסובכת מהמאה הרביעית, המנזר יושב במקביל לדרך העתיקה ליריחו המוזכרת במשל השומרוני הטוב של ישו, ונאמר שהיא תפאורה של "עמק צל המוות" מתהילים 23.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: תנעל את נעלי ההליכה שלך. לבנייני המנזר ניתן להגיע רק ברגל באמצעות טיול של 10-15 דקות. שעות ביקור: שני-שבת 9: 00-13: 00.

קתדרלת סנט ג'יימס ממוקמת ברובע הארמני הדרוך פחות בעיר העתיקה של ירושלים.

הכנסייה הארמנית האורתודוקסית שבה הטבלה קים קרדשיאן וקניה ווסט את בתו נורת 'בתוכנית הריאליטי של המשפחה, פלא זה מוקף המאה ה -12 על נתח גדול של הנדל"ן הנחשק של העיר העתיקה הוקם לכבוד שני סנט ג'יימס השונים. : שליח ישוע וקרוב משפחתו של ישו שהיה הבישוף הראשי הראשון בירושלים.

אחת הכנסיות היחידות שלמותה בתקופה הצלבנית של ישראל, היא מכילה מספר מפתיע של חלונות וכנסיות מוזהבים, כל אחת עם קשרים ניכרים להיסטוריה, כגון כזו שבה נמצא צלב בבעלות אמו של קונסטנטין הגדול הלנה.

הכנסייה היא גם האתר ל -130 ציורים דתיים צוהרים מפוארים חצובים באבן מגולפים עמודים ענקיים נברשות משוכללות פרסקאות עתיקות מהמאה ה -18 אריחים ארמניים כחולים ולבנים תקרת כיפה בגובה 18 מטר וקמרון קבורה מעוטר להפליא שבו נאמר למריה הבתולה. הניחו את ראש השליח ג'יימס הקדוש.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: לכנסייה זו יש שעות מגבילות כדי להבטיח שהיא תישאר מפלט שקט ורוחני. עוברי אורח יכולים להיכנס בזמן התפילה, המסומנים על ידי צליל גונג. נסה לבקר בימי חול, בין השעות 6: 30-7: 30 ובין השעות 15: 15-15: 00 בשבת בשעה 8:00 בימי ראשון בשעה 8:30. מידע: 02-628-2331

לא לעתים קרובות אתה חושב לארוז את בגד הים שלך לביקור בכנסייה היסטורית, אבל אז כנראה שלא היית בכנסיית מריה הקדושה בטבריה.

כמגדלור של רוגע ושלווה המשקיף על חופי הכנרת, הכנסייה מוקדשת למריה המגדלית ולאגדות השונות הסובבות אותה.

הכנסייה מתוחזקת על ידי נזירות, והיא חלק מבית חווה קטן. ישנם עצי פרי וסדרה של בריכות שיקום סביב מעיינות טבעיים שאמורים להיות בעלי כוחות ריפוי, בהם יכולים המבקרים לטבול מרענן.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: הכנסייה אינה אתר תיירות רשמי אך פתוחה לקהל הרחב. בדרך כלל פתוח בין 9-12 ו 3-5.

4. כנסיית החתונות, כפר כנא

כנסיית הנס הראשון, כנסיית החתונות הקתולית בכפר כנא, ישראל. צילום: Shutterstock

מקום בגליל התחתון שבו אומרים שישוע הפך מים ליין בחגיגת חתונה, כנסיית החתונות, ששופצה בשנות התשעים, וכוללת חורבות המתוארכות לבית הכנסת מהמאה הרביעית עליה נבנה, והקברים הביזנטיים הגיע מאוחר יותר.

מקום שבו זוגות עד היום הולכים לחדש את נדרי החתונה שלהם, הכנסייה הרומית הקתולית הזו מציגה גם עדויות לממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו שם ויש לה חזית מעניינת במיוחד בסגנון גותי המכוסה בפסלים של מלאכים ודמויות דתיות אחרות.

כנסייה רומאית קתולית בצורת טיפת דמעות בהר הזיתים עם נוף ישר להר הבית, וחלון אפי שנבנה לתמונה המושלמת, דומינוס פלוויט ("האדון בכה" בלטינית) היא אחת הכנסיות הרבות בכתובת הר שאסור לפספס.

נבנה בשנת 1955 על חורבות כנסייה ביזנטית מהמאה החמישית, והיא מכילה רצפות פסיפס ביזנטיות, קברים שנחפרו עוד מתקופת הברונזה, וחצר עם עצי זית עתיקים, שם נאמר כי ישוע בכה על העיר ירושלים. .

מה כדאי לדעת לפני הביקור: פתוח כל יום 8-11: 45 בבוקר ו 14: 30-17: 00. מידע: 02-626-6450

6. מנזר סנט ג'ון במדבר

ממערב לעין כרם, שכונה ירושלמית ציורית הידועה באתריה הקדושים הנוצריים, מנזר יוחנן הקדוש במדבר יושב בתוך צלע ההר הירוק שליד מושב אבן ספיר.

המנזר הקתולי והכנסייה הנלווית, המייצגים את השממה שבה גדל יוחנן המטביל, נבנו ליד המערה הטבעית שהפכה לקפלה שבה חשבו שג'ון חי פעם.

נסיגה שקטה ושלווה הכוללת תכונות מים ונקודות מבט נבנתה ליד מעיין הנזיר, המכילה את קבר אליזבת, אמו של ג'ון, ונהנית מנוף לעמק שורק המהמם.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: המנזר יושב על צלע גבעה תלולה. הגעה לחלקים שונים של האתר דורשת טיפוס על שורה של שבילים ומדרגות אבן. הקפד לנעול הנעלה מתאימה.

7. מרתה הקדוש של מנזר התחייה, אבו גוש

CAP החלק הפנימי של אבי מריה הקדוש של תחיית המתים באבו גוש. זהו אחד השרידים הצלבניים השמורים ביותר בישראל. צילום באמצעות Shutterstock

מנזר בנדיקטי באבו גוש, עיר ערבית ישראלית 10 קילומטרים ממערב לירושלים, כנסיה בסגנון בזיליקה נבנתה על פני כנסיית התחייה הצלבנית של המאה ה -12, אשר עצמה נבנתה על חורבות רומיות במה שנחשבת כעיר המקראית. של אמאוס.

כמו כנסיות רבות אחרות בעלות משמעות מקראית רבה, גם זו נבנתה על מעיין מים מתוקים עתיק יומין. התקרות המקומרות וקירות האבן המקושתיים הפנימיים, הנושאים את ההרמוניות המרגיעות של הנזירים המתפללים, מכוסים בפרסקאות משנות העת הצלבנית.

הכנסייה מציגה גם קטע של רצפת פסיפס מקורית, כמו גם שטחים מטופחים ומלאים בפרחים, תמרים, גפנים ועצי זית.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: הכנסייה היא מציאה קלה בעיר אבו גוש ממש ליד כביש תל אביב-ירושלים 1. המבקרים יתקבלו בברכה בהתאם ללוח הזמנים הבא: ימי ראשון וחג: לשבח בשעה 7:00, מיסה בשעה 10:30, וספר בשעה 17:00 בימי חול. : משבחים בשבע, מיסה בשעה 11:30 (למעט שישי בשעה 7), וספר בשעה 6. מידע: 02-534-2798

על ראש הכרמל בחיפה נמצאת הכנסייה הקתולית הכרמלית סטלה מאריס (כוכב הים).

סטלה מאריס היא אנדרטה להיסטוריה כמו גם מוסד דתי. שוכנת במערה שבה נאמר כי אליהו הנביא הסתיר מקום ממש מתחת למזבח בו יכולים המתפללים להתפלל ולסטלה מאריס יש גם כיפה פנימית מצוירת להפליא עם סצנות מקראיות, כולל זו של אליהו הנביא העולה לשמים ב מרכבה של אש.

בפנים תוכלו להתפעל גם מפסל של מריה הבתולה שנחצבה מארז לבנוני, זירת ילידות קבע, וקירות עשויים שיש לבן.

בחוץ תוכל ליהנות מנוף מרהיב של מפרץ חיפה, ולחלוק כבוד לזכר החיילים הצרפתים שמתו בידי הכוחות הטורקיים העות'מאניים לאחר הנסיגה ההרסנית של נפוליאון מעכו בשנת 1799.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: פתוח לציבור כל יום בין השעות 6: 30-12: 30 ו -15: 00.

סנט ג'וזף, שנבנה על פי מה שנחשב לאתר הנגרייה של יוסף, הוא רק אחת הכנסיות המיוחדות מטבעו בעיר הולדתו של ישו.

הישיבה האחורית לשורה של כנסיות משמעותיות אחרות באזור, כגון בזיליקת הבשורה הצמודה, מרתקת לא פחות.

נבנה בשנת 1914 על חורבותיה של כנסייה צלבנית מהמאה ה -12 (שנבנתה על כנסייה ביזנטית קודמת), ויש לה שורה של מערות למטה, כולל אחת עם ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות תנ"כיות, ואחת שנחשבת כנחשבתו של יוסף. סדנה.

מה כדאי לדעת לפני הביקור: פתוח בימים שני עד שבת, 8: 00-17: 00 (חורף) שבת עד ראשון, 8: 00-18: 00 (קיץ)

אם אתה רוצה לראות עוד כנסיות יפות בישראל, לחץ על הסרטון הזה:


מאמרים קשורים

ההיסטוריה האמיתית והמיתית של הר הבית

טבעת בת 2000 שנה נמצאה בכביש הרגל להר הבית

הסבירו: מה עורר את משבר הר הבית ולאן אנחנו הולכים מכאן

לוי-רובין מספרת כי בוני כיפת הזהב ראו עצמם כחסידי דוד ושלמה, וראו במבנה לא פחות משינוי של המקדש הקדוש היהודי. את כיפת הסלע, לוי - טוען רובין, יש לראות לא רק במונחים של הכעבה במכה וכנסיית הקבר בירושלים, אלא גם על רקע היריבות בין האומיות לקונסטנטינופול בלב ליבה של שעמדה בכנסייה האדירה של איה סופיה.

העוול הירושלמי

בין המאות הרביעית לשביעית הייתה ירושלים מוקד חשוב נוצרי לאימפריה הביזנטית. כנסיות ענק הוקמו ומלאו על ידי עולי רגל. אבל העיר נאלצה להתחרות בבירת האימפריה בקונסטנטינופול, שהחלה למקם את עצמה כ & quot; ירושלים החדשה. " ביטוי לתחרות זו ניתן לראות באגדה על המושל המקומי שניסה לשלוח אבן קדושה אליה הניחה מריה את ישו, לקונסטנטינופול, אך האבן לא תעזוב את ירושלים והוא נאלץ להציב אותה בתוך כנסיית הקודש. קֶבֶר.

מוזיאון האיה סופיה באיסטנבול, 6 בפברואר, 2019. AFP

התחרות הגיעה לשיאה במאה השישית כאשר הקיסר יוסטיניאנוס השלים את בנייתו של הבניין הגדול והחיובי ביותר של אותה תקופה - כנסיית האיה סופיה. מקורות מהתקופה התייחסו לכנסייה הפלאטית כתחליף החדש לבית המקדש היהודי בירושלים ולפי מקור מאוחר יותר, לאחר שהבנייה הסתיימה אמר יוסטיניאן: "ניצחנו אותך, שלמה!" הוא אף הורה להקים בכנסייה פסל של שלמה לציון הניצחון הנוצרי.

הכנסייה תוארה כ"כס כס האלוהי ", והובאו לשם שרידי הצלב הקדוש בירושלים. בשנת 638 הסתיימה התחרות כאשר העיר נכבשה על ידי מוסלמים וקונסטנטינופול הפכה למוקד הנצרות.

חוקרים רבים בדקו את הקשרים בין השליטים המוסלמים החדשים של ירושלים לבין המסורת היהודית, במיוחד הר הבית. כובש ירושלים עמר בן אל חטיב, הלך להר הבית בראשות יהודי ממורמם שם נדהם לראות כיצד הנוצרים הפכו את המקום לערמת אשפה. יותר ממסורת אחת אומרת שהרצון הנוצרי להשפיל את הר הבית היה כה גרוע עד ש"נשים היו נפטרות מכריות הווסת שלהן מביזנטיון כדי להיזרק שם ", כפי שנכתב ב"שבח ירושלים", מקור מוסלמי מהמאה השמינית. חילול המקום הקדוש וחוצפת הנוצרים להכריז על קונסטנטינופול כ"ירושלים החדשה "היווה מניע מאחורי פרויקט הבנייה הגדול של כיפת הסלע, אומר לוי-רובין.

זו הייתה תקופה שבה היריבות בין הביזנטים למוסלמים הייתה בשיאה "והמוסלמים עדיין שאפו לכבוש את קונסטנטינופול", אומר לוי-רובין. "השאיפה הפוליטית נתמכה בטענות תיאולוגיות כי קונסטנטינופול היה יהיר בהצהירה על עצמה כמי שתבע את מקומה של ירושלים וכס האלוהי, וכי הנוצרים זיהמו את הר הבית במכוון".

צילום קובץ: עולי רגל מקיפים את הכעבה במסגד הגדול, המקדש הקדוש ביותר לאיסלאם, במכה, ערב הסעודית. AP

עדות לכך קיימת גם בכתביו של ההיסטוריון מהמאה העשירית מוחמד אל-טבארי. "אלוהים שלח נביא לעיר קבור בפח ואמר כי ירושלים תתנקה. נביא אחר נשלח לקונסטנטינופול שם עמד על ראש גבעה ואמר: 'הו קונסטנטינופול, מה עשו בניכם לביתי? הם הרסו אותו. & Quot אל-טברי מספר גם על נבואה להשמדת קונסטנטינופול הנוצרי בשל יחסה החוטא לירושלים.


הבניין עצמו כמעט ייחודי. הוא אינו מסגד אלא אנדרטה בסגנון הרומי-ביזנטי, בדומה לפנתיאון ברומא. בתחילה. הבניין שימש בצורה שונה ממסגד רגיל. חוקרים רבים ציינו בעבר את המסורות היהודיות שניתן למצוא במבנה המוקדם. רוב המסורות הללו מופיעות ב"שבח ירושלים ". על פי מספר מסורות, נערכו במקום טקסים להנצחת בית המקדש, כולל שימוש בקטורת, טוהר פולחני, שירותים שנערכו על ידי כוהנים ואף טקסים מיוחדים שנערכו בימים שני וחמישי - בדומה למסורת היהודית של קריאה בפומבי החל מ- התורה באותם ימים.

המסורת היהודית נכנסה גם לשפה וירושלים קיבלה את שמות בית אל-מקדס וחייקל, ששניהם מרמזים שהמקום היה אתר המקדש היהודי. "היו גם יהודים וגם נוצרים מעורבים בטקס הזה, מה שעומד מאחוריו הוא הרצון להחזיר את הקדושה למקום הזה שחולל בכוונה על ידי הביזנטים", אומרת לוי-רובין.

צילום קובץ: אנשים מתאספים בהר הבית לתפילות. מועמאר עוואד

לוי-רובין מציין כי דמותו ההיברידית של כיפת הסלע החלה להיעלם עד סוף המאה השביעית, כאשר קיבל אופי מוסלמי מובהק-זה שנמשך עד היום. המסורות הנוגעות לקשר בין מכה לירושלים התחזקו אז, והאמונה כי זה המקום בו עלה מוחמד לשמים במסעו הלילי. המסגד שנבנה בסמוך זוהה כ"מסגד הרחוק ביותר ", מסגד אל אקצא. מאוחר יותר הורחב השם אל אקצא לכלל הר הבית כולו, וכיום הפלסטינים מתייחסים למתחם כולו-כולם 144 דונם (36 אסים)-כמסגד. נראה כי הנסיבות סביב העובדות ימשיכו להעסיק את החוקרים לאורך זמן רב.


כיפת הסלע (קובבת א-סכרה)

כיפת הסלע (קובבת א-סכרה), אומיה, בניית אבן, גג עץ, מעוטר באריחי קרמיקה מזוגגים, פסיפסים וכיפת אלומיניום וברונזה מוזהבת, 691-92, עם שיפוצים מרובים, הפטרון של הח'ליף עבד אל-מאליק. , ירושלים (צילום: גארי לי טוד, CC0 1.0)

כיפת הסלע היא בניין של יופי יוצא דופן, מוצקות, אלגנטיות וייחודיות של צורה ... הן מבחוץ והן מבפנים, העיטור כה מפואר והביצוע כל כך עולה כדי להתריס על התיאור. החלק הגדול יותר מכוסה בזהב כך שעיניו של מי שמביט ביופיו מסונוורות מזהירותו, זוהרות כעת כמסת אור, כעת מהבהבות כברקים.

- איבן בטוטה (סופר טיולים מהמאה ה -14)

כיפת הסלע (קובבת א-סכרה), אומיה, בניית אבן, גג עץ, מעוטר באריחי קרמיקה מזוגגים, פסיפסים וכיפת אלומיניום וברונזה מוזהבת, 691-92, עם שיפוצים מרובים, הפטרון של הח'ליף עבד אל-מאליק. , ירושלים (צילום: דניס ג'רוויס, CC BY-NC 2.0)

תעלומה מפוארת

אחת התמונות האיקוניות ביותר של המזרח התיכון היא ללא ספק כיפת הסלע המנצנצת בשמש השוקעת של ירושלים. בישיבה על חראם א-שריף, הנקודה הגבוהה ביותר בירושלים העתיקה, כיפת הסלע וכיפת הצבע הזהב ואריחי הפיינס הטורקים שולטים בנוף העירוני של העיר העתיקה ובמאה השביעית שימשו עדות לכוחה של האמונה החדשה. של האיסלאם. כיפת הסלע היא אחד הבניינים הראשונים ששרדו מהעולם האסלאמי. הבניין המדהים הזה אינו מסגד, כפי שנהוג לחשוב וחוקרים עדיין מתווכחים על תפקידו ומשמעותו המקורית.

פנים כיפת הסלע (צילום: רוברט סמית היצ'נס, נחלת הכלל)

בין מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 ל- 691/2, כאשר הושלמה כיפת הסלע, התקיימה מלחמה לסירוגין בערבייה ובארץ הקודש סביב ירושלים. הצבאות הערבים הראשונים שיצאו מחצי האי ערב התמקדו בכיבוש והקמת אימפריה - לא בבנייה.

כיפת הסלע היה אחד המבנים האיסלאמיים הראשונים שנבנו אי פעם. הוא נבנה בין השנים 685 ל -691/2 על ידי עבד אל-מאליק, ללא ספק הח'ליף האומאי החשוב ביותר, כמוקד דתי לתומכיו, בעודו נלחם במלחמת אזרחים נגד אבן צובייר. כאשר עבד אל-מאליק החל בבנייה על כיפת הסלע, לא הייתה לו שליטה על הכעבה, המקדש הקדוש ביותר באיסלאם, הממוקם במכה.

הכיפה ממוקמת על חראם א-שריף, פלטפורמה עצומה באוויר הפתוח, שמכילה כיום מסגד אל אקצא, מדרסות ועוד כמה מבנים דתיים. מעטים המקומות הקדושים לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים כמו החראם א-שריף. זהו הר הבית, אתר המקדש השני היהודי, שהרס הקיסר הרומאי טיטוס בשנת 70 לספירה בעת שהכניע את המרד היהודי נבנה מאוחר יותר מקדש רומי במקום. הר הבית ננטש בעת העתיקה המאוחרת.

מבט אל הכותל המערבי וכיפת הסלע, חראם א-שריף, הר הבית, ירושלים (צילום: לארי קסטר CC BY 2.0)

הסלע בכיפת הסלע

במרכז כיפת הסלע יושב סלע גדול, שלדעתו הוא המקום בו אברהם היה מוכן להקריב את בנו איסמעיל (יצחק במסורת היהודית/נוצרית). כיום, המוסלמים מאמינים כי הסלע מנציח את מסע הלילה של מוחמד. לילה אחד הגיע המלאך גבריאל אל מוחמד בזמן שהוא ישן ליד הכעבה במכה ולקח אותו לאל-מסג'יד אל-אקצא (המסגד הרחוק ביותר) בירושלים. מהסלע, מוחמד נסע לגן עדן, שם פגש נביאים אחרים, כגון משה ומשיח, היה עד לגן עדן ולגיהנום ולבסוף ראה את אלוהים יושב ומוקף על ידי מלאכים.

ק.א.ק. קרסוול, מבט אקסונומטרי חתך דרך כיפה, © ארכיון קרסוול, מוזיאון אשמול, תמונה באדיבות ספריית אמנויות יפות, ספריית מכללת הרווארד

הסלע מוקף בשתי אמבולציות (במקרה זה המעברים המקיפים את הסלע) וקיר חיצוני מתומן. העמודה המרכזית (שורת העמודים) הורכבה מארבעה עמודים ושנים-עשר עמודים התומכים בתוף מעוגל שעובר לכיפה הדו-שכבתית בקוטר של יותר מ -20 מטרים.

העמודות עטויות שיש על הרישומים התחתונים שלהן, והרשמים העליונים שלהן מעוטרים בפסיפסים יוצאי דופן. האווירה הפנימית האתרית היא תוצאה של אור הנשפך מחלונות צלייה הממוקמים בתוף ובקירות החיצוניים. פסיפסי זהב המתארים תכשיטים נוצצים באור הנוצץ הזה. כתרים ביזנטיים וסאסניים בעיצובים של מוטיבים צמחיים נראים גם הם.

האימפריה הביזנטית עמדה בצפון ובמערב האימפריה האיסלאמית החדשה עד שנת 1453, כאשר בירתה, קונסטנטינופול, נפלה בידי התורכים העות'מאנים. ממזרח, האימפריה הססאנית הישנה של פרס התפוצצה בלחץ של הערבים, אך בכל זאת סיפקה מוטיבים בעלי כתר מכונף שניתן למצוא בכיפת הסלע.

פְּסֵיפָסים

פסיפסי קיר ותקרה הפכו פופולריים מאוד בימי העת המאוחרת ועיטרו כנסיות ביזנטיות רבות, כולל סן ויטאלה ברוונה ואגיה סופיה בקונסטנטינופול. לפיכך, השימוש בפסיפסים משקף קשר אמנותי לעולם העת העתיקה המאוחרת. העת העתיקה המאוחרת היא תקופה בין 300-800 בערך, כאשר העולם הקלאסי מתמוסס והתקופה של ימי הביניים מופיעה.

פרט פסיפס מכיפת הסלע (נחלת הכלל)

הפסיפסים בכיפת הסלע אינם מכילים דמויות אדם או בעלי חיים. האיסלאם אמנם אינו אוסר על שימוש באמנות פיגורטיבית כשלעצמה, אך נראה שבמבנים דתיים תביעה זו התקבלה. במקום זאת, אנו רואים מגילות ומוטיבים צמחיים, כמו גם כלים וכתרים מכונפים, שלבשו מלכי סאסאן. לפיכך, האיקונוגרפיה של כיפת הסלע כוללת גם את הציביליזציה הפרה-אסלאמית הגדולה האחרת באזור, האימפריה הסאסאנית, אותה ניצחו צבאות ערב.

הפניה לכנסיות מקומיות

חוקרים נהגו לחשוב שהבניין המקיף את הסלע נובע מצורתו מהמאוזולה הקיסרית (מקומות הקבורה) של הקיסרים הרומיים, כמו אוגוסטוס או אדריאנוס. עם זאת, צורתו המתומנת וכיפתה התייחסו ככל הנראה לכנסיות מקומיות קודמות. כנסיית הקבר בירושלים נבנתה כדי להקיף את קברו של ישו. לכנסיית הקבר וכיפת הסלע יש כיפות כמעט זהות בגודלן, דבר זה מצביע על כך שהמיקום המוגבה של כיפת הסלע וגודלה דומה של כיפתה היו דרך שהכריזו המוסלמים בסוף המאה השמינית. את עליונות האמונה החדשה שנוצרה על הנוצרים. יתר על כן, הצורה המתומנת של הכיפה עשויה לנבוע מכנסיית הקתיסמה, כנסייה מהמאה החמישית, שהוסבה מאוחר יותר למסגד, שנמצא בין ירושלים לבית לחם. היא נבנתה מעל הסלע שבו ישבה מרי בדרכו לבית לחם. צורתו מתומנת ובעלת מעבר שאיפשר היקף סביב המרכז. לכן, במקום להסתכל על האנדרטאות של רומא, שהיו חשובות כעת הרבה יותר מקונסטנטינופול וירושלים, ייתכן שהבניינים המקומיים הללו היו מודלים חשובים יותר.

מבט פנימי של כיפת הסלע (קובאת אל-סכרה), אומיה, בניית אבן, גג עץ, מעוטר באריחי קרמיקה מזוגגים, פסיפסים, וכיפת אלומיניום וברונזה מוזהבת, 691-92, עם שיפוצים מרובים, פטרון הח'ליף עבד אל-מאליק, ירושלים (צילום: Virtutepetens, CC BY-SA 4.0)

מבט פנימי של כיפת הסלע עם כיתוב חלקי (קובעת אל-סכרה), 691-92 (אומאיאד), ירושלים (צילום: Virtutepetens, CC BY-SA 4.0)

הכתובת

כיפת הסלע מכילה גם כתובת, באורך 240 מטר, הכוללת כמה מהדוגמאות המוקדמות ביותר ששרדו לפסוקים מהקוראן - בהקשר ארכיטקטוני או אחר. הביסמילה (בשם אלוהים הרחמן והחמלה), הביטוי שמתחיל כל פסוק של הקווראן והשהאדה, וידוי האמונה האיסלאמי, הקובע שיש רק אל אחד ומוחמד הוא נביאו. , כלולים גם הם בכתובת. הכתובת מתייחסת גם למריה ולמשיח ומכריזה כי המשיח לא היה אלוהי אלא נביא. כך הכתובת מכריזה גם על כמה מערכי הליבה של הדת החדשה של האיסלאם. הוא גם מדגים את חשיבות הקליגרפיה כצורה דקורטיבית באמנות האסלאם.

מתחת לסלע חדר קטן, שמטרתו אינה מובנת במלואו אפילו עד היום. לאלה שיש להם את המזל שיוכלו להיכנס לכיפת הסלע, החוויה מרגשת, ללא קשר לאמונתו.


Soufflot, The Panthéon (Church of Ste-Geneviève), Paris

As you leave the Luxembourg Gardens and head east along the Rue Soufflot in Paris’s dense Latin Quarter, the imposing portico and dome of the Panthéon draws you forward. It is an irresistible sight. One of the most impressive buildings of the Neoclassical period, the Panthéon, originally built as the Church of Ste-Geneviève, was conceived as a monument to Paris and the French nation as much as it was the church of Paris’s patron saint.

Jacques-Germain Soufflot, its architect, was highly praised for the design—although a few of his contemporaries thought he went too far in defying tradition and structural necessity. Soufflot was heralded during his life as the restorer of greatness in French architecture and the building was lauded, even before it was completed, as one of the finest in the country.

Left: Henri Labrouste, Bibliothèque Sainte-Geneviève , 1838-50 (across from the Panthéon’s north side) right: Saint-Étienne-du-Mont, dedicated 1626 (to the northeast of the Panthéon)

Encountering it today as its lofty dome rises far above surrounding buildings—including two of its most important neighbors: the small but influential Bibliothèque Sainte-Geneviève (1838-50) by Henri Labrouste, and the enchanting late-medieval and Renaissance church of St-Étienne-du-Mont (both, above)—it remains as awe-inspiring as it must have been in the late eighteenth century, despite some important changes since its opening. A century and a half of French political history can be tracked with unusual precision in the original design and subsequent changes in the Panthéon’s function and title.

150 years of French history

Soufflot’s Ste-Geneviève was built to replace a decrepit medieval abbey, an idea first proposed during the time of King Louis XIV. The project fit, however, with Louis XV’s program to aggressively promote his role as avatar of the nation’s greatness. The king saw the church’s rebuilding as a token of his munificence and as material confirmation of the French Catholic Church’s quasi-independence from the pope. And more specifically, the church was the fulfillment of Louis XV’s pious vow, made in 1744 to his mistress, Madame de Pompadour, to rebuild the church if he recovered from a fever and illness so severe that he had been administered the Last Rites (a Catholic ritual of prayer for those considered close to death). Soufflot’s Ste-Geneviève, then, was meant to focus the nation’s piety on an unmistakable symbol of national and royal significance.

The church’s dedication to Saint Genevieve was important to its original political significance. She had become one of France’s most important historical religious figures well before the eighteenth century. According to legend, she had been instrumental in repelling Attila’s Huns before they reached Paris in 451, and her relics were said to have miraculously helped Odo, the ruler of Paris, resist a Viking attack in 885. A monastery was eventually formed around the site of her burial in a church built originally in the early sixth century by Clovis, the first king of the French territory, although it underwent many changes through the twelfth century. The site, then, was the spot of an ancient and venerable shrine—and vitally important to the identity of Paris through many centuries.

The purity of Greek architecture and the daring of Gothic

Thanks to the Marquis de Marigny, the Director of Royal Buildings, Louis XV appointed Soufflot architect of the new church in 1755. By that time, Soufflot had achieved high standing in the French architectural profession, having recently completed a number of important buildings in Lyon, France, as the city’s municipal architect. Soufflot had earlier established close ties to the French court when he accompanied Marigny as an architectural tutor on a journey through Italy. Marigny and the king calculated that Soufflot was the best candidate to give them the kind of memorable and forward-looking building that they wanted for their interconnected political and religious purposes.

Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris

Soufflot’s pupil Maximilien Brébion stated that the church’s design was meant “to unite … the purity and magnificence of Greek architecture with the lightness and daring of Gothic construction.” He was referring to the way in which its classical forms, such as the tall Corinthian columns and the dome, were joined with a Gothic type of structure that included the use of concealed flying buttresses and relatively light stone vaulting.

Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris (photo: Velual, CC BY 3.0)

Plan, Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris, France, from A.D.F. Hamlin, A Text-Book of the History of Architecture, 1909

Inside, the unusually abundant rows of free-standing columns support a series of Roman vaults and the central dome in a remarkably clear and logical expression of space and structure—one of the artistic goals of Soufflot and certain other French architects of his generation. Ste-Geneviève is a Greek cross in plan (nave, north and south transepts, and choir are of equal dimensions), and originally the walls were pierced with windows in each bay between the columns. This structure created a Gothic sense of openness out of the classical columns and round-arched (as opposed to Gothic pointed-arch) vaults. Together these elements endowed Soufflot’s building with stark order and light-filled spaciousness. The relative lack of decorative adornment contributed greatly to the sense of spatial clarity and austere grandeur.

Looking to the past to solve modern problems

Inspired by both recent archaeological excavations of ancient architecture and a new-found concern for the medieval heritage of France—primarily the great Gothic cathedrals—Soufflot and other architects, including the influential theorist Julien-David Leroy, sought to update French architecture by incorporating lessons from the most impressive and authoritative models of the past. In particular, Soufflot modeled aspects of Ste-Geneviève on three earlier, highly-esteemed churches: St. Peter’s Basilica in Rome (especially its dome by Michelangelo) St. Paul’s Cathedral in London and, in Paris, the church of the Invalides Hospital.

Right: Numerous architects, Saint Peter’s Basilica, begun 1506, Vatican City center: Christopher Wren, St. Paul’s Cathedral, London, begun 1675 Left: South facade, Hôtel National des Invalides, Paris, begun 1671 (photo)

Architectural historians have interpreted this approach to historical models as stemming from the Enlightenment’s view of history, which saw the past as an unfolding, linear progression of events that could be studied in a rigorous, almost scientific way to extract lessons or models useful to the present generation. Older buildings were not to be copied directly—Ste-Geneviève is no mere facsimile—but were to be measured, drawn, and closely examined for the lessons they might hold for solving modern problems.

Moving away from the Baroque

Basilica of Notre-Dame-des-Victoires, Paris, consecrated 1666

Ste-Geneviève updated architectural traditions in more specific ways, too. Other recent churches in Paris, such as Notre-Dame-des-Victoires and Saint-Roch, had used a Baroque formula borrowed from well-known seventeenth-century churches in Rome. These churches had tripartite fronts that rose up in the center, all usually articulated with profuse sculptural decoration. Their facades played sophisticated formal design games with engaged columns and flat pilasters, creating varied and dynamic surfaces that Neoclassical architects regarded as bizarre and licentious. With the neoclassical focus on the supposedly purer or more “natural” architectural forms of antiquity—a view exemplified, for instance, in Marc-Antoine Laugier’s radically reductive Essai sur l’architecture (1753)—free-standing and orderly rows of columns, centralized plans, and restrained ornament were favored over the Baroque models. Soufflot’s rejection of these models put him at the forefront of Neoclassicism and also symbolically supported the king’s antagonism toward the Roman Catholic Church. Ste-Geneviève thus marked a new direction for both religious and state buildings in France.

Inscription, “To the Great Men [from] a Grateful Fatherland” (Aux grands hommes la patrie reconnaissante), Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris, France

Pierre Puvis de Chavannes murals, begun 1874, for Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris, France

The architect and theorist Antoine-Chrysostome Quatremère de Quincy was charged with transforming the luminous church into a solemn mausoleum for the celebrated dead instead of a reliquary for the remains of Saint Genevieve, it was to be a receptacle for “the ashes of the Great Men,” according to the Assembly’s decree. In fact, in 1793 the Revolutionary government put the saint’s relics on trial—she stood accused of having spread religious error—and symbolically exorcised her from the building. Quatremère de Quincy removed all the symbols of the building’s church identity, including the bell towers at the east end. Most dramatically, he bricked up the lower windows, turning the exterior walls into expansive stone slabs and rendering the interior darker. This had the side-effect of providing extensive interior wall surfaces for eye-level decoration, which eventually included the famous late-nineteenth-century murals by Pierre Puvis de Chavannes illustrating the life of Saint Genevieve (above). The other major post-Soufflot change to the building fabric was the strengthening of the crossing piers that support the dome, carried out in 1806 by Soufflot’s former collaborator, Jean-Baptiste Rondelet.

Antoine-Jean Gros, The Apotheosis of Saint Genevieve, 1811, dome, Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon) 1755-90, Paris, France (photo)

Dome, Jacques-Germain Soufflot, Church of Ste-Geneviève (now Le Panthéon), 1755-90, Paris, France

The building’s dedication swung back and forth between church and secular temple throughout the nineteenth century. After Quatremère de Quincy’s Revolutionary transformation of 1791, it was reconsecrated as a church under Napoleon in 1806, the occasion for the addition of Antoine-Jean Gros’ painting of The Apotheosis of Saint Genevieve on the dome. It was then changed back to the secular Panthéon following the July Revolution of 1830 turned into a remarkably idealistic Temple to Humanity after the revolution of 1848 remade once more as Saint Genevieve’s church in 1851 under Louis Napoleon and, finally, conclusively secularized yet again in 1885. These successive changes were marked especially by the building’s decoration, above all the sculpture in its pediment, which was recarved four times. The final and still visible pediment sculptures are the allegorical representations of the Fatherland, History, and Liberty by Pierre-Jean David d’Angers, completed in the 1830s during the July Monarchy. As revolutions, kings, and emperors came and went over the course of the nineteenth century, the Panthéon was there as a silent but attentive witness.

The ultimate transformation of the church into a secular temple of Enlightenment was confirmed in spirit, if not by final writ, when, in 1851, the scientist Léon Foucault hooked a cable to the center of the dome, creating a huge pendulum that he used to experimentally demonstrate the earth’s axial rotation. Since 1995, a replica of “Foucault’s Pendulum” has been in place under the Panthéon’s dome, an unusual but appropriate coda to the history of a building which from the start had broad significance extending beyond its place and time.

Additional resources:

Avner Ben-Amos, “Monuments and Memory in French Nationalism,” History and Memory כרך 5, no. 2 (Fall-Winter 1993), pp. 50-81.

Barry Bergdoll, ed., Le Panthéon: Symbole des révolutions: De l’Église de la Nation au Temple des grands hommes (Paris: Picard, 1989).

Allan Braham, The Architecture of the French Enlightenment (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1989).


Interior Dome of Vahramashen Church - History

The visitor to an Orthodox Church is usually impressed by the unique features and the external differences between this place of worship and those of the various traditions of Western Christianity. The rich color, distinctive iconography and beauty of the interior of an Orthodox Church generally are in sharp contrast to the simplicity which one finds in many Roman Catholic and Protestant churches. When one enters the interior of the Orthodox church it is like stepping into a whole new world of color and light. The art and design of the church not only create a distinctive atmosphere of worship, but they also reflect and embody many of the fundamental insights of Orthodoxy.

Beauty and Symbols

The Orthodox Church believes that God is the Creator of heaven and earth. The Creator is present through His creative energies of His handiwork. This means that the material world, being valuable and good, is an important means through which God expresses Himself. The Orthodox Church affirms this conviction through her extensive use of material creation not only for the embellishment of her places of worship, but also in her sacramental mysteries and services. For example, when the bread and wine - "the first fruits of creation" - are offered in the Eucharist, they are also a symbolic offering of all creation to God its Creator. Since there is no hesitation in using the gifts of creation, the interior of an Orthodox church is frequently very beautiful. Designed to create an atmosphere which is special, the building is filled with a feeling of joy and an appreciation of God's bounty. Orthodoxy recognizes that beauty is an important dimension of human life. Through iconography and church appointments, the beauty of creation becomes a very important means of praising God. The divine gifts of the material world are shaped and fashioned by human hands into an expression of beauty which glorifies the Creator. As the pious woman poured her most precious oil on the feet of Our Lord, Orthodoxy seeks always to offer to God what is best and most beautiful.

Sacred Space

The interior church is most importantly, both the background and the setting for Orthodox worship. The art and architecture are designed to contribute to the total experience of worship, which involves one's intellect, feelings, and senses. The Eucharist and the other sacramental mysteries take place in God's midst, and they bear witness to His presence and actions. Therefore, in the Orthodox tradition there is a very strong feeling that the church is the House of God and the place where His glory dwells. For this reason, all Orthodox churches are blessed, consecrated and set aside as sacred space. The whole church bears witness to God's indwelling among His people. As one old admonition says:

"Let the Christian consider well when he enters the church that he is entering another heaven. That same majesty of God which is in heaven is also in his church, and on this account the Christian must enter with reverence and awe."

Ideally, an Orthodox church is relatively small in order to emphasize and enhance the sense of community in worship. The church is generally constructed in the form of a cross and is divided into three areas: the narthex, the nave, and the sanctuary. The narthex is the entrance area. Centuries ago this area was the place where catechumens (unbaptized learners) and penitents remained during parts of the services. Today, the beginning of the Baptismal service and in some parishes, the Marriage service, begins in the narthex and proceeds into the nave. This procession symbolically represents a gradual movement into the Kingdom of God. In many Orthodox parishes, the narthex is the area where the faithful make an offering, receive a candle, light it before an icon, and offer a personal prayer before joining the congregation. The nave is the large center area of the church. Here the faithful gather for worship. Although most Orthodox churches in this country have pews, some follow the old custom of having an open nave with no seats. On the right-hand side of the nave is the bishop's throne from which he presides as a living icon of Christ among his people. Even in the bishop's absence, the throne reminds all that the parish is not an isolated entity but is part of a diocese which the bishop heads. On the left-hand side of the nave is the pulpit from which the Gospel is proclaimed and the sermon preached. The choir and the cantors frequently occupy areas on the far sides of the nave. The sanctuary is considered the most sacred part of the church, and the area reserved for the clergy and their assistant. The sanctuary contains the Holy Altar and is separated from the nave by the Iconostasion. This division serves to remind us that God's reign is not complete and that we often find ourselves 'separated' from God, through sin. However, during the Divine Liturgy, when we have access to the Holy Gifts, we are reminded that, through Christ, heaven and earth are united and that through Him, we have access to the Father. It should be noted that not all services take place within the sanctuary. Many are celebrated in the center of the nave, in the midst of the congregation. In so doing, Orthodoxy emphasizes the fact that the worship of the Church is offered by, and for all the people.

The Altar

The Altar or Holy Table is the heart and focal point of the Orthodox Church. It is here that eucharistic gifts of bread and wine are offered to the Father as Christ commanded us to do. The altar, which is usually square in shape, stands away from the wall and is often covered with cloths. A tabernacle, with reserved Holy Communion for the sick or dying, is set upon the Altar, together with candles. When the Divine Liturgy is not being celebrated, the Book of Gospels rests on the Altar. Behind the Altar is a large cross with the painted figure of Christ.

Iconostasion

The Iconostasion is the panel of icons which separates the sanctuary from the nave. The origin of this very distinctive part of an Orthodox church is the ancient custom of placing icons on a low wall before the sanctuary. In time, the icons became fixed on a standing wall, hence the term iconostasion. In contemporary practice, the Iconostasion may be very elaborate and conceal most of the sanctuary, or it may be very simple and open. The Iconostasion has three entrances which are used during services. There is a Deacon Door on either side, and the center entrance which is called the Royal Door. A curtain or door, usually conceals the Altar when services are not being celebrated. On the right-hand side of the Iconostasion are always the icons of Christ and St. John the Baptist. On the left-hand side are always the icons of the Theotokos (Mother of our Lord) and the patron saint or event to which the church is dedicated. In addition to these icons, others may be added, depending upon custom and space.

Icons

An icon is a holy image which is the distinctive art form of the Orthodox Church. In actual practice the icon may be a painting of wood, on canvas, a mosaic or a fresco. Icons depict such figures as Christ, Mary the Theotokos, the saints and angels. They may also portray events from the Scriptures or the history of the Church, such as Christmas, Easter, etc. Icons occupy a very prominent place in Orthodox worship and theology. The icon is not simply decorative, inspirational, or educational. Most importantly, it signifies the presence of the individual depicted. The icon is like a window which links heaven and earth. When we worship we do so as part of the Church which includes the living and the departed. We never lost contact with those who are with the Lord in glory. This belief is expressed every time one venerates an icon or places a candle before it. Many Orthodox churches have icons not only on the iconostasion but also on the walls, ceilings, and in arches. Above the sanctuary in the apse, there is very frequently a large icon of the Theotokos and the Christ Child. The Orthodox Church believes that Mary is the human being closest to God. This very prominent icon recalls her important role in the Incarnation of the Son of God. The icon is also an image of the Church. It reminds us of our responsibility to give birth to Christ's presence in our lives. High above the church, in the ceiling or dome, is the icon of Christ the Almighty, the Pantocrator. The icon portrays the Triumphant Christ who reigns as Lord of heaven and earth. As one gazes downward, it appears as though the whole church and all of creation comes from Him. As one looks upward, there is the feeling that all things direct us to Christ the Lord. He is the "Alpha and the Omega," the beginning and the end. This is the message of Orthodoxy.

Treasures Of Orthodoxy is a series of pamphlets written for the non-Orthodox, especially those who are considering becoming members of the Orthodox Church and who wish to deepen their appreciation of her faith, worship, and traditions. The pamphlets are authored by Fr. Thomas Fitzgerald, a faculty member of Hellenic College-Holy Cross School of Theology. The pamphlet titles are as follows:

    - Introduces the non-Orthodox to Orthodox Christianity. - Describes the interior of the church building. - Discusses the form and characteristics of Orthodox worship. - Describes the meaning and celebration of the Eucharist. - Describes the meaning and importance of liturgical life. - Describes the non-sacramental services which contribute to spiritual life. - Outlines the salient points of doctrine and basic credal affirmations. - Discusses the meaning of theosis as the goal of Christian life. - Sketches the great epochs of Orthodoxy. - Outlines the procedure for becoming a member of the Orthodox Church.

The original article published in the pamphlet Treasures of the Orthodox Church was titled "House of God."


A Brief History of the Florence Cathedral

The Cathedral of Santa Maria del Fiore, completed in 1434, is the most important landmark in Florence, as well as being the fourth largest church in the world. The cathedral complex, including the Baptistery and Giotto’s Campanile, is part of a UNESCO World Heritage Site covering the historic centre of Florence. The church as we see it today is the end result of years of works, and the history of its magnificent architecture is fascinating.

The Cathedral was designed by Arnolfo di Cambio who enlarged the existing religious structure. Finished around 1367, the Cathedral was completely covered by colored marbles (white, green, pink) like the earlier Baptistery, except for the façade that remained unfinished and was completed only in the 19th century.

Although the entire church is a piece of art, the most famous architectural feature is the cupola, or the dome. The initial project left the dome unfinished – in 1421 only the polygonal base had been erected. What we see today was created by the genius of the Renaissance, the architect Filippo Brunelleschi, who showed a great mastery of technical knowledge. In 1418 the Opera del Duomo announced a public competition for the construction of the dome with a prize of 200 gold florins for the winner. Leading architects of the time flocked to Florence to present their ideas, but the winners were Filippo Brunelleschi and Lorenzo Ghiberti. After many mathematical calculations, Brunelleschi decided to build a dome with a slight point, rather than a smooth, round top. To make his work he invented and created a lot of new tools, including certain kinds of cranes.

The church is finely decorated but many structural and decorative interventions to the exterior and interior were added during years, such as the two sacristies in the 16th century, and sculptures and frescoes signed by great artists such as Paolo Uccello, Andrea del Castagno, Giorgio Vasari and Federico Zuccari.

The Giotto’s bell tower offers, together with the huge dome, one of the most striking views of Florence. The famous Tuscan painter, Giotto, was the architect who designed the bell tower, although by the time of his death only the lower part was completed. The works continued under the direction of Andrea Pisano and then Francesco Talenti, who completed the project.


חִיצוֹנִי

ממדים

The building area comprises of 8,300 square meters with a length of 153 m, nave width 38 m, width at the crossing 90 m. The arch height is 23 m while the height of the dome is 114.5 m.

Facade

Arnolfo di Cambio designed the original façade which is attributed to Giotto. Many artists contributed to the so-called Giotto’s façade including Andrea Orcagna and Taddeo Gaddi. This façade was completed up to its lower portion and then left unfinished. In 1587-1588, the façade was dismantled by Bernardo Buontalenti, following orders by Grand Duke Francesco I de’ Medici.

A competition took place in 1864 and was won by Emilio De Fabris who started work on a new facade in 1876, completing its construction in 1887. The neo-gothic façade was made up of white, green and red marble and is dedicated to the mother of Christ.

At the start of the 15th-century, after one hundred years of construction, the cathedral was devoid of its dome. The construction of the dome was a long drawn process, and the ultimate credit goes to Filippo Brunelleschi.


צפו בסרטון: 12 כפר נחום כנסיית 12 השליחים 2